מאיה י

כמה שאנסה, אף פעם לא אצליח באמת להעביר מי הייתה עדן ומה היא היתה בשבילי. זר לא יבין זאת, אבל קשה היה לפספס.
היא היתה אחת שגם בלהקה וגם בכל מקום אחר שאליה היא נכנסת, כל העיניים ישר עליה, מתפעלות מהיופי שלה והלב מתקשה שלא להתאהב באופי שלה. אחת כזאת שהצליחה לגעת בלבבות של כולם.
גם אני, כמו כולם, התאהבתי בה מהרגע הראשון בלהקה והחיבור היה מיידי. מהרגע שהוא קרה הוא היה שם לאורך כל המסלול. מכיתה ד' שלי ועד יב' שלה. לאורך כל השנים היו כל כך הרבה שינויים – מדריכים, רקדנים, להקות וכו' וכו', אבל היא תמיד היתה שם.
הבינה אותי כל כך טוב שהיו סיטואציות שלא הייתי צריכה אפילו להסביר, מספיק היה המבט שלה לעיניים שלי וכבר הבנתי שהיא יודעת, ושהיא איתי. תמיד הרגשתי שהיא הבן אדם שמוציא ממני את המיטב. הבן אדם שהכי אהבתי לחלוק איתו את החוויות שלי בלהקה. את החזרות, המופעים, הפסטיבלים, ההחלפת תלבושות המהירה, הצחוקים, הבכי, גוף תפוס וכואב, הכעס, התסכול, הלחץ שלפני מופע, וה"היי" שאחריו, האהבה לבמה ולריקוד ועוד ועוד...
הנוכחות שלה תמיד הרגיעה אותי וכשהיא היתה תמיד הרגשתי שהכל בסדר כי יש לי את דוניק איתי. כזאת היתה עדן. דמות שמשרה בטחון, שמסתכלים עליה בהערצה ולומדים ממנה כל כך הרבה.
בפרמיירה האחרונה שלי היא הגיעה לצפות. באותו בוקר היא לא התאפקה וכבר התקשרה לספר לי שאישרו לה לצרת ולא הסכימה לי לספר לאף אחד. היא הפתיעה את כולם והגיעה פתאום בחזרה, רגע לפני הפרמיירה, על מדים. כל כך יפה ומהפנטת.
בסוך המופע היא באה אליי וחיבקה אותי בבכי של התרגשות וגעגוע ואמה לי שבכל פעם שעליתי על הבמה היא היתה מהופנטת אלייושזה הזוי לראות את זה מהצד.
אז דוניק שלי, אני אמשיך לרקוד בשביל שתינו, ואוהב את הבמה בשביל שתינו, ואחווה את החוויות בשביל שתינו. ואת לנצח איתי. זכיתי.