עמית (קמפה)


דוניק, עדן שלי, אז אני כותב אלייך מילים שכנראה אף אחד לא יבין, זר עלול לחשוב שאני מדבר על איזו ישות אלוהית. אבל כזו היית.
כזו את, משב רוח קריר ביום קיץ בהיר, חיבוק מלטף שעוטף ושוטף, ים כחול ורוח סערה עם חיוך אלוהי.
את הילדה ההיא שהולכת בדרך שלה, בכל סופה ובכל מהמורה את בוחרת ונשארת תמדי דבקה במטרה ומציבה עובדה. תמיד עם חיוך מלא השראה.
כזו היית ותהיי שם תמיד בשבילי ובשביל כולם.
בשבילנו היית עולם, עולם של צחוק מתגלגל וריקוד ושירה ואהבה. אהבה שחוצה ימים, אהבה של בטוב וברע, אהבה שנלחמים בשבילה. ולמרות שאת עכשיו לא פה, זאת תמיד תהיה אהבה של חיים שלמים, של פעם בחיים.
אז כן הימים עצובים והלילות ארוכים אבל אני עומד כאן ומספר על הדברים הטובים והיפים והשמחים, כי אותם אני לא מסכים להפוך לעצובים,
כי את, עדן שלי, לעולמים.