שוש

עדן, עדנה, עדי,
לקח לי זמן לכתוב כי אני חושב שעדיין לא עיכלתי, שאני לא מוכן להאמין לזה, אני מרגיש שזה בסך הכל עוד חלום ארוך שאני עומד להתעורר ממנו בקרוב ולראות הודעה ממך,
אבל אני בכל זאת כותב לך.
אני אתחיל מזה שאני אוהב אותך ברמות שבמצבי הנוכחי אני לא מוצא את המילים להסביר כמה.
המסע שלנו התחיל בכיתה ז׳ ואני יכול להישבע שבפעם הראשונה שראיתי אותך ידעתי שהחיבור הזה יהיה שונה מכולם וזה מה שהוא היה,
ככל שהזמן עבר האהבה שלי אלייך רק גברה והחיבור הזה הפך הרבה יותר חזק.
העשור האחרון שלי היה פשוט מלא בך, מלא במחשבות איתך, במחשבות עלייך, ברגעים איתך, עצובים וקשים, שמחים, מרגשים, וכאלה שסתם ישבנו והעברנו את הזמן כי זה היה פשוט כיף.
הלוואי שהיה לי סרט שהיו מצולמות בו כל החוויות שלנו, שטות אחרי שטות, רגע אחר רגע, מה שבטוח שאם היה סרט כזה הוא היה ארוך בטירוף והייתי נהנה מכל רגע ממנו כי כל שנייה איתך הייתה חלום, ואני מודה ומעריך כל דקה שהיינו רק שנינו.
אני רוצה גם להגיד לך תודה, מעבר לכל החיוכים שגרמת לי להוציא, מעבר לכל השטויות שעשינו, הלב שלך עשה דברים שאף אחד אחר לא עשה, ובתקופות הכי קשות שלי את חיבקת אותי וגרמת לי שוב להנות, שוב לשמוח, הוצאת אותי מכל דיכאון שהיה לי, הרמת אותי מכל נפילה ואני מקווה שאמרתי לך מספיק תודה על כל מה שעשית עבורי, אבל ברגע הכי קשה שלך אני לא הייתי שם בשבילך.
כשתמיר ואני יצאנו באותו הערב לחפש אותך בין כל הבתי חולים כל כך רצינו לראות אותך עם שריטה שהיינו בטוחים שנמצא אותך.
נכנסנו לכל מיון לראות כי אף אחד לא ידע איפה את, וכל פעם שאמרו לנו שיש להם נערה לא מזוהה שהעבירו מברזילי דפק לנו הלב עד שנכנסנו לזהות והבנו בכל פעם מחדש שזאת לא את.
המשכנו לחפש,
עד שאמא שלך התקשרה.
אני בטוח שאם כל האנשים בעולם היו מקבלים רגע עם הלב שלך היינו במקום הרבה יותר טוב, אבל אני כל כך שמח שזכיתי להיות אחד מהאנשים האלה, ואני מבטיח לך שאני אמשיך כמו שלימדת אותי.
עבר בסך הכל שבוע ואני כבר מתגעגע לשיחות שלנו, אפילו להודעה ממך או לרגע שהיית מתקשרת עצובה שקשה לך ותמיד ביקשתי ממך לראות חיוך, להקלטות המטומטמות שהייתי מקליט לך אותי שר רק כדי לגרום לך טיפה לחייך.
עם מי אתייעץ על כל דבר?
למי אתקשר שקשה?
למי אשלח הודעה סתם באמצע היום?
מצאתי הודעה ששלחתי לך לא מזמן: ״אני כל כך שמח שאת בחיים שלי יהיה קשה בלעדייך״.
לפני שהתגייסת, פחדתי מהמחשבה שנתרחק כי ממצב שכל יום היינו ביחד לפעם בשבועיים ולפעמים גם יותר, אז שאלתי אותך וענית לי שאנחנו לא נעזוב אחד את השנייה לעולם,
החיים התגלגלו ועכשיו הרצון היחיד שלי הוא לתת לך חיבוק חזק או אפילו לשמוע את ה״שושון״ שלך לפעם אחת אחרונה.
ההודעה האחרונה ששלחתי לך הייתה באותו הלילה, סרטון של עילאי אלמקייס שר,
אבל את לא הספקת לראות כי כשהתעוררת היית צריכה כבר להציל את כולם.
אז להופעה שלו כבר לא נלך ביחד,
אבל אני מקווה שאת יודעת שעזבת אותנו כגיבורה,
אני מקווה שאת יודעת שהצלת כמות מטורפת של אנשים,
אני מקווה שאת סוף סוף גאה בעצמך.
כתבתי עד לפה וזה עדיין מרגיש לי מטומטם שאני כותב לך ככה,
זה לא הגיוני,
זה לא הגיוני שאת לא תעני יותר,
זה לא הגיוני שההודעה הזאת תשאר אצלי והוי האחד הזה לא יהפוך לשניים,
זה לא הגיוני שזה נעצר פה,
זה לא הגיוני שכאן זה נגמר עדי,
הרי אמרנו כמו בשיר שזה ״מכאן עד הסוף״ אז זה מכאן עד הסוף, גם אם פיזית את לא איתי, בלב את פה, ואת לא תעזבי אף פעם,
לכל מקום שאלך, את תישארי איתי,
כי אי אפשר באמת לחיות בלעדייך עדן,
אין סיכוי.
אם אני אמשיך לכתוב אני לא אצליח לסיים אז אני רוצה שתדעי
שאני גאה שהייתי קרוב אלייך,
אני גאה בך על מי שהיית,
אני מודה לך על מי שהיית,
ואני פשוט אוהב אותך עדי,
אני אוהב אותך❤️