יובל

כשהיינו קטנים לי ולעדן היה מנהג. היינו ישנים אחד אצל השני בסופשים ועושים שטויות. באחד הסופשים שישנת אצלי רצית לבוא איתי לאימון כדורסל שהיה לי. באותו אימון ישבת ביציע ועודדת אותי ואני זרקתי לך מבטים, אמרתי שתפסיקי כי את עושה לי פדיחות. אבל כזאת את. אחת שעושה שטויות. באותו אימון הבנתי, איתך אין פאדיחות. בסוף האימון ישבת איתי ועם החברים שלי לקבוצה כמה דקות בודדות והלכנו הביתה. אימון אחריו נדהמתי לגלות איזה חותם עצום השארת על כולם רק בכמה דקות הבודדות שפגשת אותם. כי כזאת את, אחת שלא שוכחים. התמונה שלך מעודדת אותי מהיציע היום קיבלה משמעות אחרת לגמרי. את ממשיכה לעודד אותי מהיציע גם היום, כל כניסה לעזה הייתי מסתכל ימינה על הבסיס שלך ורואה אותך מעודדת אותי מהיציע וגם כשנכנסנו ללבנון את היית שם לעודד אותי.
היום יום הזיכרון, אבל מי מאיתנו באמת צריך אותו? הרי כל יום בשבילנו זה יום הזיכרון. אנחנו תמיד זוכרים. כי אותך לא שוכחים. אז מה בכל זאת אפשר לקחת מהיום הזה?שאנחנו עדיין כאן, קיבלנו את החיים שלנו במתנה ואסור לנו לבזבז אותה. כי לאנשים מדהימים כמו עדן המתנה הזאת נלקחה מוקדם מדי. באותו יום הראית לכל המדינה מהי גבורה אמיתית, הגעת לגרסה הטובה ביותר שלך ביום אחד, אז מי אנחנו שלא נהיה הגרסה הטובה ביותר שלנו?את הצלחת לתת כל כך הרבה מעצמך ולהשאיר חותם כל כך גדול על אנשים שהכירו אותך עד גיל 19, אז אנחנו חייבים לפחות לנסות.אני לומד מההורים ומהאחים שלך לקום ולבחור בחיים ובשמחה, כמו שאת היית רוצה.באותו יום לא הייתה לי שליטה על שום דבר שקרה, אבל היום יש לי. אני יכול לשלוט בחיים שלי, ואני אקח את המשפט שלך ״תרימו את הראש ולא את הידיים״ ואדאג ליישם אותו יום אחרי יום.