נופר

הי, אני רואה הרבה סרטונים ותמונות שלך ובא לי לחבק אותך,
זה גורם לי להתגעגע אלייך, לא להתגעגע עצוב אלא להתגעגע כי איזה כיף שיש לי חברה כמוך, שאפשר לצחוק איתה עד שבוכים, לבכות איתה עד שצוחקים ושהיא תמיד מבינה ומכילה, והכל בהסתכלות כל כך בוגרת ואמיתית. ושהיא פשוט חברה, בלי משחקים, בלי דרמות.
חושבת לי איך זכיתי בחברה שהיא כזו יפה ואפילו יותר מבפנים ואז מתחשק לי להתקשר אלייך או להיפגש איתך, כי הרבה זמן לא יצא לנו זמן איכות ואני בטוחה שאם נפגש עכשיו את תביני ברגע את כל מה שני מרגישה, כי אני תמיד יכולה לספר לך הכל.
ולא משנה כמה זמן עבר, זה תמיד מרגיש לי הכי נכון ומחובר. כי את מכירה אותי ואני מכירה אותך ואת פשוט תביני ותהיי שם. וכל דבר שאני אומר יהיה בסדר, מקסימום תצחקי עליי שאני קצת משוגעת, יחד איתי.
וכל יום שאני רואה פתאום תמונה שלך זה המחשבות שרצות לי בראש. איזו יפה! איך אני מתגעגעת אליה! ואז אחרי שניה, אולי קצת פחות, אני נזכרת. יותר בראש מאשר בלב.
ויש שניה כזאת, אולי קצת פחות, של שוק. כמו מכה כזאת קצרה שעוצרת ואז הכל ממשיך. רגע שבו אני מבינה שתכף הגעגוע עומד לתפוס צורה אחרת. רגע שמבינה שאצל רוב האנשים סביבך וסביבי הוא כבר עמוק בפנים בצורה הזאת ואצלי הוא עדיין לא ממש נכנס. בהתחלה לא נכנס בכלל, לא נתתי לו מקום,
ועכשיו לאט לאט, הוא מזדחל פנימה, נכנס על חשבון רגשות אחרים, לוקח קצת מהשלווה, קצת מהאהבה, קצת מהזכרונות הטובים, בכל זכרון ורגש הוא נוגע ומשנה אותם קצת, ועוד קצת, ועוד קצת, ואני מנסה להדחיק, לא לתת למציאות להתממש.
מאז ולתמיד עדן, איתי עמוק בלב, בכל מקום ובכל דבר
אוהבת מאד, נופר