עידו

פעם אחרונה שראיתי את עדן הייתה באירוע משפחתי. בחתונה. עדן פשוט זרחה. אני לא מדבר על היופי, או על הסטייל, אלא על האנרגיה. הסתובבה עם הנשק של יובל מעל השמלה הכחולה שלה ופשוט זרחה מאושר. אני זוכר ששאלתי את ענבר: ״תגידי, מה קורה עם עדן? מה זה האושר הזה?״ וענבר ענתה לי שסוף סוףהכל מסתדר לה. שטוב לה. יומיים שלושה אחרי הגיע ה-7 באוקטובר.
ובבוקר אחד הכל השתנה.
המדינה השתנתה. המשפחה שלנו השתנתה. אצל כולנו משהו השתנה. ומאז עברו שנתיים. פאקינג שנתיים.עד היום לא יכולתי להגיד כלום. בכל האזכרות, ימי זיכרון וטקסים עמדתי ושתקתי. דאגתי להסתתר מאחורי כובע ומשקפי שמש. עומד מהצד. מנסה לבלוע את הדמעות. שותק. רואה את האחות המדהימה שלי. בכאב הכי גדול שלה, את אשר, את האחים, את הסבים. רואה את סופי, והבנים שלי... בר, שרב הנסתר על הגלוי אצלו, את יובל, שרוב התקופה הזאת היה עסוק בלחימה במקום להיות איתנו פה. חושב על הקשר המיוחד שהיה לו עם עדן...״הנסיכים שלי״ כמו שסבתא הייתה קוראת להם...אז פשוט עמדתי וספגתי את הכאב כמו כולם. עם כולם. אבל עמוק בפנים לא הייתי מוכן לקבל.לא עד הסוףאז לא הקראתי כלום, ולא אמרתי כלום כי ידעתי שברגע שאני אעשה את זה אני אדע שזה זהו.ההכחשה קצת ילדותית ומאד טבעית תגיע לקיצה. אני אכיר בעובדה. ואז זו תיהיה פרידה. ופשוט לא הייתי מסוגל. עוד לא. עוד קצת.והיום, החלטתי שהגיע הזמן להיפרד עדן.זה לא שכואב פחות. ממש לא. פשוט הבנתי שזה אף פעם לא יכאב פחות.עדן, עכשיו, שאנחנו עומדים פה ליד הקבר שלך, מלאים בתקווה, שאולי, איכשהו מה שאנחנו אומרים או מרגישים, מגיע אלייך בכל מיני דרכים מיסטיות ורוחניות, ואת מרגישה באיזושהי צורה מה קורה בפנים לכל אחד ואחד כאן. שאת מרגישה שאין יום שאת לא עמוק בלב ובמחשבות של כולנו. אני ממש רוצה להאמין שאיכשהו זה מגיע אלייך. אז כן, מאז עברו שנתיים, אבל בעצם אצל כולנו, הזמן גם נעצר.