שחר

לא באמת ברור מה קרה בשלושה ימים האחרונים, או מה בדיוק יקרה בהמשך, אבל המשפט ״זה לא יקרה לי״ הפסיק להיות רלוונטי.אין אף אחד, אף בן אדם שלא מכיר מישהו שקרה לו משהו, שהיה חלק באסון הזה, חלק מהמחדל, חלק מהטרגדיה
אני מסרבת להאמין, זה לא באמת נתפס, זה לא עובר בגרון, זה מרגיש כמו חיים אחרים, מציאות אחרת, סיוט.
אי אפשר להבין איך דבר כזה קורה, אין הגיון, אין תשובה אין כלום.
כשאני בוכה אני קולטת מה באמת קרה
כשאני לא בוכה יש לי יסורי מצפון
עדן שלי, בת דודה שלי, מלאכית שלי, מ״כית בפלח״ץ, לוחמת, בת 19.
טהורה ועדינה וכל כך אינטליגנטית
עם צחוק מתגלגל שכולם שומעים וקול פעמונים שאי אפשר להתעלם
עם לב זהב שהיה אפשר לראות דרך העיניים הטובות
פשוט פרח שנקטף טרם פריחתו
הילדה הכי יפה בגן
וכך היא תישאר לעולם, ילדה.
עדן לא תסיים את הצבא
עדן לא תעשה טיול גדול
עדן לא תתחיל לימודים
עדן לא תתחתן
לעדן לעולם לא יהיו ילדים
עדן אף פעם לא תזדקן
עדן אף פעם לא תגדל
עדן שלי, תישאר לעולמים הילדה הכי יפה בגן.
אי אפשר להעביר במילים ושום מילה לא תעזור.
עדן הגיבורה
אני אוהבת אותך
הלב שלי שבור